החלטה בתיק ע"מ 1292/12

כתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן, ונטען בו כי ביום 30/01/12 החזיק המשיב בביתו סמים מסוגים שונים, כמפורט להלן: 3 טבליות סם מסוג MDMA; 50.6 גרם של סם מסוג הרואין; 68.5 גרם של סם מסוג חשיש, וכן 307 גרם של סם מסוג גראס. בימ"ש קמא דחה את בקשת התביעה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, וציין כי קיים בו ספק אם מדובר בהחזקת סמים לשימוש עצמי, בשל היות המשיב מכור לסמים, או שמא מדובר בסחר בסמים. לפיכך הורה השופט הנכבד קמא לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים.

על כך הערר שלפני. לטענת התביעה מדובר בהחזקה שלא לצריכה עצמית, שמקימה עילה של מסוכנות, ולכן טענה בימ"ש קמא שנמנע מלהורות על מעצרו. לעומת זאת, הסנגורית טוענת כי חלק מהסמים שנמצאו אינם שייכים למשיב, וכי אותו חלק השייך למשיב אכן נועד לצריכה עצמית בלבד. הסנגורית מוסיפה וטוענת כי מעצר אינו יכול להרתיע את מי שמכור לסמים, וכי הדרך היחידה שיכולה להועיל בעניינו של המשיב היא הפנייתו לגמילה, במקום מעצר.

עיינתי בראיות ומצאתי את דו"ח התפיסה של הסמים שנכתב ע"י עד תביעה 9, ועולה ממנו כי רוב הסמים נתפסו בחדר השינה של המשיב, ובכלל זה 3 כדורי אקסטזי, 4 אצבעות חשיש במשקל 15.5 גרם, כמה גרמים של גראס, וכן 2.4 גרם הרואין. כל הסמים הללו נתפסו בחדר השינה של המשיב. סמים בכמות גדולה יותר נמצאו בחלון מסורג ביציאה מחדרו, ובכלל זה 280 גרם גראס, וכן 8.8 גרם הרואין.

באמרתו במשטרה מיום 30/01/12 ציין המשיב כי אחיו הוא סוחר סמים שנמצא בכלא של הרש"פ, וחלק גדול מהסמים שנמצאו בבית שייכים לאח, אולם הוא אישר כי הוא עצמו מכור לסמים ומשתמש בחשיש, גראס ואקסטזי, וכי כל הסמים שנמצאו בחדרו שייכים לו. המשיב ציין עוד כי הוא מתגורר בבית בן 3 קומות, כאשר הוא עצמו מתגורר בקומה ראשונה, ואילו בשתי הקומות הנותרות מתגוררים אחיו הנרקומן ובנו, ושניהם עצורים בידי הרש"פ.  באמרה נוספת מיום 01/02/12 שב המשיב ואישר כי כל מה שנמצא בחדרו שייך לו (עמ' 2 שורה 17 וכן עמ' 3 שורה 48). לא יכולה אפוא להיות מחלוקת כי המשיב הוא המחזיק הבלעדי של אותם סמים שנמצאו בחדרו.

אשר ליתר הסמים שנמצאו בבית, כאמור לעיל, בעת שהתבצע החיפוש, גם אחיו של המשיב, וגם בנו הבגיר, היו עצורים מזה כמה וכמה שבועות בידי הרש"פ. לכן, הנגישות והשליטה בפועל בסמים שנמצאו בבית, היו למעשה באופן בלעדי בידי המשיב. אני מוכן להניח לטובת המשיב, כי הסמים שנמצאו בשתי הקומות העליונות, שבהן התגוררו אחיו של המשיב ואחיינו, לא היו בהחזקתו של המשיב, אולם לא ניתן להניח הנחה דומה ביחס לאותם סמים שנמצאו בחלון שביציאה מחדרו. הטעם לכך כפול: הן מפני שמדובר במקום שקרוב יותר לחדרו של המשיב, והן מפני שההיגיון והשכל הישר מחייבים שמי שמתגורר בקומות העליונות, לא יחביא סמים בקומה הראשונה שלא רק שהיא קרובה יותר לדלת הכניסה, אלא היא גם קרובה לחדרו של המשיב, שעלול בשעת הצורך ליטול מהסמים הללו לשימושו האישי.

בצו בדבר סמים מסוכנים (יהודה והשומרון)(מס' 558), תשל"ה - 1975, קיימת אמנם עבירה של החזקת סם מסוכן בסעיף 7(א), אך לא מופיעה הגדרה של המושג "החזקה". הגדרה של מושג זה קיימת בצו בדבר פרשנות (אזור יהודה והשומרון)(מס' 130), תשכ"ז - 1967, וכך נאמר בסעיף 1(11)(ב) לצו, בחלקו הנוגע לענייננו : "חזקה"  - החזקת דבר על-ידי אדם בפיקוחו או בהשגחתו... המחזיק במקום שבו נמצא או היה מצוי דבר, יראו אותו כאילו הוא מחזיק או החזיק באותו דבר, כל עוד לא הוכיח את ההיפך".

בפסיקה בישראל, נקבע מבחן השליטה, לעניין פרשנות המונח "החזקה", וכך סוכמה ההלכה בעניין זה בע"פ 4533/07:

"במוקד הגדרת מונח 'ההחזקה' עומד עיקרון השליטה, המורכב מיסוד נפשי ומיסוד פיסי. היסוד הנפשי עניינו מידת המודעות או הרצון לשלוט או להחזיק בנכס...  היסוד הפיסי עניינו במידת הזיקה הפיסית לנכס... והוא מתקיים כאשר לאדם נתונה היכולת, על פי מהלך העניינים הטבעי והרגיל, להגיע לעשייה פיסית בחפץ, או שבידו לקבוע את גורלו הפיסי של החפץ..." (ע"פ 4533/07 יאיר אזרי נ' מדינת ישראל תק-על 2007(4), 707, עמ' 715, וראו עוד ע"פ 250/84 דן הוכשטט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 813 ,עמ' 821-822).

בנסיבות שלפנינו, כפי שפירטנו לעיל, אין ספק כי לפחות הסמים שנמצאו בקומה הראשונה שבה התגורר המשיב, היו בשליטתו המלאה, וממילא גם בהחזקתו, והמסקנה המתבקשת היא כי יש ראיות לכאורה לעבירה שיוחסה למשיב בכתב האישום, לפחות ביחס לרוב המכריע של הסמים שמפורטים בכתב האישום.

אשר לעילה, בכל אחד מסוגי הסמים שנמצאו ברשותו של המשיב, מדובר בכמות גדולה בהרבה  מהמינימום שמקים בישראל חזקה של החזקה שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 31(3)לפקודת הסמים המסוכנים, ובהתאם למפורט בתוספת השנייה לפקודה. כך למשל נמצאו קרוב ל-300 גר' גראס, כאשר לפי הפקודה, כמות שמעל 15 גרם, בסם מסוג זה מקימה חזקה של החזקה שלא לצריכה עצמית. כך גם ביחס להרואין, נמצאה כמות של 11.2 גרם, כאשר בסם מסוג זה, כמות של 0.3 גרם מקימה חזקה של החזקה שלא לצריכה עצמית.

אמנם אין הוראה מקבילה בצו בדבר סמים מסוכנים שחל באזור, אולם ההיגיון והשכל הישר מלמדים כי החזקת סם בכמות כה גדולה, לא נועדה רק לצריכה עצמית, גם אם מדובר בנרקומן כמו המשיב. כך ניתן להסיק גם מהעובדה שחלק מהסמים היו מחולקים למנות קצובות, כדרך שנוהגים לעשות סוחרי סמים, וטיעוניו של המשיב כי חילק מראש את אצבעות החשיש לצורך שימושו, וכי מנות ההרואין המחולקות אינן שלו, קלושים ואין בהם כדי לסתור את החזקה האמורה.

מדובר בעבירה חמורה, אשר קיימת לגביה חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים בישראל, וכבר נפסק בעבר כי ראוי שגם בתי המשפט הצבאיים באזור יפעלו בהתאם לעקרונות שנקבעו בחוק המעצרים (ראו ע"מ איו"ש 157/00). לכן, קיימת בנסיבות שלפנינו עילה מובהקת של מסוכנות, וקיימת גם עילה של חשש להימלטות מן הדין, נוכח העונש הצפוי למשיב אם יורשע בדינו, בין היתר בשים לב לעבר הפלילי המכביד של המשיב, אף שלא מצאתי כי תלוי ועומד נגדו עונש מותנה בר הפעלה.  לעניין זה אציין כי לחובתו של המשיב הרשעות רבות בבתי משפט שונים בישראל ובאזור, בשורה ארוכה של עבירות מסוגים שונים, והתביעה אף הגישה פסק דין שניתן בבימ"ש שלום באר שבע לפני פחות משנתיים, ביום 11/07/10, בתיק 24192-06-10, ובו הורשע המשיב בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל וכן מאסר מותנה.

בדיון השני שהתקיים בערר זה לבקשת הסנגורית, הציגה הסנגורית מסמך אשר בו נאמר כי מרכז אלנור לטיפול במכורים לסמים, מוכן לקבל את המשיב לטיפול גמילה. מדובר במכון שנמצא במחנה פליטים שועפט במזרח ירושלים, והגישה אליו מחייבת היתר כניסה לישראל, שאינו נמצא ברשותו של המשיב. נוכח עברו המכביד, הסיכוי כי המשיב יקבל היתר כניסה קלוש ביותר, ובכל מקרה - הפרקטיקה של חלופת מעצר בדרך של גמילה מסמים במוסד סגור, אינה קיימת למעשה באזור, בין היתר בשל היעדר אפשרות ממשית לפקח על תהליך הגמילה. יתירה מזו, אם אכן חפץ המשיב בתום לב להיגמל מסמים, אין מניעה שיעשה זאת במהלך מעצרו, והתובע אף ציין כי ידוע לו שקיימות תכניות גמילה במסגרת שב"ס.

סוף דבר, נוכח האמור לעיל, מששוכנעתי בקיומן של ראיות לכאורה, ובקיומן של עילות מעצר, הן עילה של מסוכנות, והן עילה של חשש להימלטות מן הדין, ומשבאתי לכלל מסקנה כי לא ניתן בנסיבות שלפנינו להסתפק בחלופת מעצר, התוצאה היא שאין מנוס מלהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

הערר מתקבל אפוא, והמשיב יהיה עצור עד תום ההליכים כנגדו בתיק זה.

ניתנה היום, 3 באפריל 2012, י"א בניסן התשע"ב, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: